חניכי כיתה י"א בפנימייה הצבאית בחיפה יצאו לקראת סוף החופש הגדול למסע הממלכתי לפולין.
במסע החניכים עברו במחנות השמדה, במחנות עבודה, בבתי כנסת ובבתי קברות יהודיים.
דבר חניך הפנימייה ניר מזרחי
המדים, מדי הזית עם הסמלים של צה״ל. אין דבר שמסב גאווה גדולה יותר מלחשוב ששבעים שנה אחרי שהסבים והסבתות שלנו היו במחנות בפולין ובאירופה אנו לובשים מדים אחרים, מדים של צבא הגנה לישראל. עם המדים האלו חלקנו חוזרים לפולין, עם דגלי ישראל, ספרי תורה ודרגות על הכתף וצועדים אל תוך שערי המחנות הארורים בגאווה ענקית.
אני רוצה להתייחס קצת למרד גטו וארשה. המרד הזה הונע מכוחה של האמונה. לא הכוח הצבאי, לא כלי נשק משוכללים, לא אימונים צבאיים מפרכים, לא מטקטיקה ולא אסטרטגיה הובילו את מורדים. רק רוח גדולה וטהורה של אמונה שביקשה לגאול את האדם הפרטי ואת העם היהודי מכאוס מוסרי אפשרה למורדים להחזיק כל כך הרבה זמן. דיכוי המרד הוביל לחורבן באזור שלם בוורשה, אך באותה העת המרד בנה בנו מחויבות לערכים, אמונה ברוח האדם והבטחה להילחם ברוע- דברים אלו עלינו להנציח.
המרד שלנו צריך לבוא לידי ביטוי ברגישות שלנו לכולם, לכל מי שחי כאן. בין אם קרוב או רחוק, דומה או שונה. גילויים של גזענות והתנהגות במדינה שלנו מהווים לנו, הנוער של המדינה הזדמנות גדולה למרד מוסרי גדול, לקריאה אישית וקבוצתית : ״ לא! לא ככה נכון להתנהג! ״. אסור לנו לוותר על החובה שלנו בכיוונה של החברה ישראלית לחברה טובה יותר. אנו צריכים להרים את הקול כנגד עוולות חברתיות המתרחשות כנגד עינינו – עוולות שמתחרשות בפנימייה, בבית הספר, בבית ובחברה כולה.
ובנושא אחר, אנחנו, כמפקדים ומחנכים לעתיד מחויבים להבין שלהתגייס לצבא הגנה לישראל זוהי לא רק חובה אלא גם זכות גדולה. אנחנו כלובשי מדי זית של צה״ל צריכים להבין שלסבים ולסבתות שלנו, שלבשו את מדי הפסים והטלאי הצהוב, לא היה מי שיגן עליהם. הם היו לבד. אך אנחנו צריכים להעריך את זה שאנחנו חיים במדינה יהודית, לאחר אלפיים שנות גלות. מיום הקמתה, ידעה מדינת ישראל שבע מלחמות, שתי אינתיפאדות וכמו כן הייתה מעורבת במספר רב של עימותים צבאיים שאינם מוגדרים כמלחמות- וכמו שאנחנו רואים למרות כל המלחמות האלו, ישנה תחושת ביטחון במדינה שלנו.
אני הבנתי מהו הדבר שהוביל אותנו להיות לצבא כל כך חזק: המשאב הכי יקר והכי חשוב בצה״ל, כוח האדם, והוא הרחק מעבר לחשיבותו של כל גורם אחר. זוהי לא אמירה פשוטה כי בצה״ל כוח האדם הוא כוח אדם ״זול״ – ישנו גיוס חובה. אך זוהי לא הכוונה שלי. מבחינתי כוח האדם בצבא הוא הקצינים והמפקדים אשר מנהלים אותו. מה מוביל נער או נערה, שכנראה יש להם פוטנציאל להצליח באזרחות, להישאר בצבא מעבר לחובתם ? האם זה הכסף ? לא נראה לי, כי גם באזרחות אפשר לעשות כסף. האם אלו תנאי השירות הנוחים ? גם כנראה שלא כי באזרחות יש תנאים יותר טובים. הם נשארים בגלל היכולת להביא את עצמם לידי ביטוי בגיל מאוד צעיר, בתפקידים מאוד משמעותיים ובעלי אחריות. הם נשארים בגלל שהם כנראה חונכו על ערכים בבית של אהבת הארץ, ערכים של החשיבות לתרום ללאום שלנו. הם נשארים בגלל שהמפקדים שלהם בטירונות, ובמסלול, הוכיחו להם את החשיבות ואת המשמעות של מפקד, ופיתחו אותם בתור חיילים צעירים עד שהתחילו את הכשרתם כמפקדים.
המסר שאני מנסה להעביר כאן, הוא שבתור מפקדים לעתיד, בתור מובילים בצה״ל ובאזרחות, בתור אחים גדולים, יש לנו אחריות לחנך את הדור הצעיר- לחנך אותו לאהוב את הארץ, להעריך את הביטחון שיש לו כאן ולהבין שגם עליו חלה האחריות לשמור על הארץ המדהימה שלנו. רק כך אנחנו נוכל לשמור על קצינים בעלי רצון להצליח בצה״ל ובכך לשמור על צה״ל כצבא האיכותי בעולם.
![]()
המיון שלי
מאת נטע בן דוד, חניכת כיתה י' בפנימייה הצבאית
כיוון שלמדתי בריאלי מכיתה א' שמעתי רבות על הפנימייה הצבאית ועל גדולי האנשים שהתחנכו בה. בכיתה ט' הגיעו לכיתה שלנו שני פנימיונים וסיפרו לנו על הפנימייה ועל תהליך המיון לפנימייה . גם כשהייתי קטנה אהבתי לדבר על הצבא וללמוד על יחידות מובחרות, אהבת הארץ תמיד הייתה חלק ממני והחלטתי שאני רוצה לנסות ולהתקבל.
התייעצתי עם האנשים הקרובים אליי וניגשתי אל השלב הראשון- בחינת הפסיכוטכני, בחינה שמטרתה לשקף את אישיותו של הנבחן ואת כישוריו. ישבתי במשך חמש שעות, פטרתי את הבחינה ובסופו של דבר נודע לי שעברתי לשלב הבא. השלב השני היה יום השדה, יום השדה התקיים בפנימייה. התחלקנו לקבוצות ולכל קבוצה היו שני מפקדים והיינו צריכים לפנות אליהם ב"הקשב המפקד", "כן המפקד" , "לא המפקד" וכן הלאה. חילקו לנו מספרים וכל אחד נקרא בשם המספר אותו קיבל. תחילה התבקשנו ללמוד קטע אותו קיבלנו ולאחר מספר דקות להציג אותו בפניי הקבוצה ולאחר מכן כל אחד עבר ריאיון אישי בו הוא סיפר על עצמו בהרחבה ודיבר על חייו האישיים. לקראת סוף יום השדה עלינו על אוטובוסים ונסענו ליער הקרוב לפנימייה שם התבקשנו לבצע משימות יחד כצוות ולעמוד בזמנים שניתנו לנו מראש. לאחר שבועיים זומנתי ללשכת הגיוס בחיפה כדיי לבדוק את הפרופיל הצבאי שלי לקראת שלב המיון האחרון- פלוגת ההכנה.
פלוגת ההכנה נמשכה כשלושה שבועות בחופשת הקיץ. הגענו בלי שום מושג למה לצפות, מה אנחנו הולכים לעבור ובלי שום מושג עד כמה זאת תהיה חוויה משמעותית. קמנו בחמש וחצי בכל בוקר, העמדנו מסדריי ניקיון, ואי אפשר לשכוח את המשפט הקבוע של המפקדים כאשר הם בדקו את החדרים במסדר הבוקר "יש פה אבק" . למדנו כל יום מהבוקר ועד הצהריים, בזמן שחברים שלנו מהבית בילו בים ובבריכה אנחנו למדנו על סוגיי נשקים, איך לפרק נשק ואפילו עשינו תחרויות בין הצוותים. בסופו של כל יום ניתנה לנו שעה אחת להתקלח, לדבר עם ההורים, עם החברים ולעשות את כל הדברים שלא התאפשר לנו לעשות במהלך היום. משגרה חופשית, נוחה, בלי מפקד שפותח לנו שעון כשאנחנו מבקשים לרוץ להביא משהו מהחדר או אפילו לשירותים, הגענו למקום בו הכול מתוזמן, מקצועי ומאתגר.
במהלך הדרך שעברתי גיליתי דברים על עצמי דברים שלא הכרתי קודם. למדתי להתמודד במצבים מאתגרים, לא לוותר למרות הקושי הרב ושאין דבר העמוד בפני הרצון. למרות הזמן הקצר, הכרתי חברים לכל החיים ואף שהיינו יחד רק שלושה שבועות היינו אחד בשביל השני ברגעים הקשים ביותר. גם אם אנסה להסביר כמה החוויה הזו הייתה משמעותית, ערכית, מלמדת ומהנה לא אצליח להביע זאת במילים. ביום האחרון של פלוגת ההכנה היה קשה ללכת הביתה כיוון שהיה ברור שעם חלק מהאנשים שהתחברנו אליהם לא נהיה יחד בפנימייה. נפרדנו מהמפקדים המדהימים, שלימדו אותנו כל כך הרבה והיו לצדנו בחוויה המדהימה הזאת ועשינו מסדר יציאה אחרון הביתה. לאחר שבוע לחוץ, בו התעסקתי רק בלחשוב על האם עברתי את שלב פלוגת ההכנה נשלח אליי מכתב בו היה רשום שהתקבלתי לפנימייה ושבקרוב אתחיל את ההתחנכות בה. לאחר כמה שבועות אחרונים של חופש חזרנו אל הפנימייה לשבוע הקליטה והתחלנו את מסלול השוחר שלנו.
באחד מימיי שבוע הקליטה הוקפצנו בערב אל המסע הראשון שלנו כפלוגה, "מסע שם", כשבסופו גילינו את שם הפלוגה שלנו "פלוגת מילוא" הקרויה על שם נדב מילוא, בוגר פנימייה שהיה מפקד פלוגה בצנחנים ונהרג במלחמת לבנון. עמדנו מול כתובת האש של שם הפלוגה שלנו והמפקד שלנו הקריא כמה מהדברים שהעביר נדב מילוא לפלוגה שלו לפני שיצאו לקרב וביניהם-"הבסיס לכל חייל הוא האדם שבו" שהפך למוטו של הפלוגה. כמה ימים לאחר שהתחלנו את בית הספר יחד יצאנו לסיור בחיפה על מנת להכיר טוב יותר את העיר ולהתמצא בה. נסענו באוטובוס ציבורי יחד להדר וביקרנו בעיריית חיפה. שם ערכו עבורנו חידון עם שאלות על העיר. לאחר מכן נסענו למרכז הכרמל והופיעו עבורנו להקת נוער שלומדת מוסיקה בבית הספר למוזיקה של מועדון הביט.
אני מקווה שנצליח להגיע יחד כפלוגה למטרות שלנו ולעשות הכול בדרך הכי טובה שאפשר.
למה את עושה את זה לעצמך?
מאת השוחרת ליאור אזולאי
"את בסך הכל ילדה בכיתה י', למה את עושה את זה לעצמך ?"
זו השאלה שסובבת אותי מה01.09.2015 ולמען האמת עד היום, שאלה שהמון אנשים לא מבינים.
היום, כתלמידה בכיתה יב' וחניכה בפנימייה הצבאית הגיע הזמן לענות על השאלה הזאת.
זה דבר גדול להסביר ולפרט על המטרה שלשמה אני כאן. מדובר במטרה קטנה המשרתת מטרה גדולה הרבה יותר, ולפרט את כל זה בעמוד אחד – נראה כמשימה בלתי אפשרית ולכן בחרתי לסכם כמה שאפשר במספר נקודות עיקריות.
לפי הגישה שלי, לכל אדם מהרגע שנולד יש מטרה . וביום שבו הוא יגדל וידע מהן השאיפות שלו, העקרונות והיסודות שמנחים אותו , משם אפשר להגיד כי בשבילו – השמיים הם הגבול.
מגיל קטן ובעיקר בשנים האחרונות אני יודעת, אני יודעת מהם היסודות שמנחים אותי. מהם העקרונות המובילים אותי.
תחילה, תחושת המחויבות והשליחות למדינה שלי. היום אני חיה במדינת ישראל, דבר שעד לפני 70 שנה לא היה מובן כלל, שלא נדבר על יותר.. הדורות שקדמו לנו לחמו ואף הקריבו את חייהם על הקמת המדינה, על הבית שלנו, ואני מאמינה כי עלינו לשמור על המדינה בכל מחיר, עלינו לעשות הכל בשביל הדורות שקדמו לנו, דורות העתיד ובשביל המדינה שלנו שתשמר כמו שהיא לעוד הרבה שנים.
כמו שכתוב בשבועת צה"ל אליה במסגרת הפנימיה נשבענו במחצית השנה שעברה, "מוכן להקדיש את כל כוחותיי" – דבר זה אינו מובן מאליו ואפשר להאמין בו באמת רק על ידי תחושת שליחות אמיתית למדינה, לבית, להאמין כי הדברים שאתה עושה הם מתוך מטרה מקודשת וכי עלייך להקדיש את כל מה שיש לך, להשקיע את כל מאמצייך עד קצה גבול היכולת, והכל – בשביל הגוף הזה, בשביל המדינה שלך.
דבר נוסף הוא האמונה בדרך שלי. חשוב לי לציין כי אני מדברת כאן ממקום של בת, שהגיעה לפנימייה בתוך המחזור הגדול ביותר של בנות, בעלות מוטיבציה ושאיפות שרק הולכו וגדלות בכל יום שאנו נמצאות בפנימייה. אני יודעת כי כל דבר שאתרום בתוך הגוף הגדול הזה יהיה למטרה שאני מאמינה בה. הגנה על המולדת, ועל החירות. ותמיד נשאלת השאלה כי אם לא אנחנו, אותו הנוער שמתחנך ומתחשל כבר מגיל צעיר, אותם החבר'ה שגאים ונחושים לתת עוד שלוש שנים קודם למה שהם צריכים בלי בכלל לדעת מה באמת הם הולכים לחוות, מי יעשה את זה ? –זה דבר אשר מעיד על אמונה חזקה בצדקת הדרך. אמונה שזוהי הדרך הנכונה, זוהי דרכנו ואליה נועדנו. אני מאמינה כי נוער שכיום לומד, משקיע וכבר מגיל צעיר מוביל, יוזם – מנהיג!, זה נוער שיודע מה המטרות שלו, ומונע מתוך האמונות שלו, מציב לעצמו יעדים ועושה הכל על מנת להשיג אותם ובצורה הטובה והנכונה ביותר.
האמונה בדרך שלי ותחושת השליחות החזקה שמחזקת ומושכת אותי קדימה- הן אלו שגורמות לי לעשות את מה שאני עושה כיום, לתת את המאה אחוז שלי בדרך שבחרתי – לפי המנון הפנימייה הידוע " הדרך הקשה", בלב שלם ובמטרה לפעול במצוינות רבה בכל אשר אני עושה. אני מאמינה כי כמוני, קיימים עוד בני נוער רבים שמאמינים שזו הדרך ושקיימת בהם תחושת השליחות למדינה – כי אין לנו ארץ אחרת.
The post פתיחת השנה בפנימיה הצבאית appeared first on בית הספר הריאלי העברי בחיפה.
ומתקבל: 